הנוף שבחלון
איילת השחר כהן על מוטיב החלון בעבודותיה

נולדתי בצפון הארץ להורים שהחזיקו בגישות מנוגדות אל הטבע. אבי, צלם חובב, נהג להעמיד אותי בחזית של נופי הארץ- תמיד במרכז הפריים, מול השמש - כקנה מידה לנופי הכנרת, הרי הגליל ושדות הנגב. בראשית דרכי כאמנית, התכתבתי עם פעולתו הצילומית כאשר ביימתי דמויות באתרים שונים ובחנתי יחסי דמות-נוף דרך פרקטיקות הצבה .

אמי, שחששה מחשיפה לשמש ומזוחלים, מיעטה לצאת מן הבית ויצרה בתוכו מערכת חלופית של "טבע" מלאכותי. המרחב הביתי עוצב כסביבה מדומיינת, הכוללת דלתות ורצפות בגוונים ירוקים, פרחי פלסטיק, שעוני קוקייה, מדבקות פרפרים וטפטים פרחוניים. התאורה הפלואורסצנטית שימשה תחליף לאור יום, בעוד החלונות כוסו בווילונות, רשתות, תריסים וסורגים, אשר חסמו כמעט לחלוטין את חדירת האור מבחוץ.  המבט החוצה דרש להסיט שכבות רבות, ולא תמיד קיבלנו לכך אישור. הבית הצבעוני והמיוחד עוצב למעשה כתפאורה- שבתוכה ניסו לביית גם אותי. כשהייתי ילדה נשבתי בתוך התעתוע .כשבגרתי נהגתי להעלם מן הבית אל השדות והחורשות ופיתחתי קשר משלי עם הטבע. 

המרחב הביתי עוצב כסביבה מדומיינת, הכוללת דלתות ורצפות בגוונים ירוקים, פרחי פלסטיק, שעוני קוקייה, מדבקות פרפרים וטפטים פרחוניים. התאורה הפלואורסצנטית שימשה תחליף לאור יום

כאשר הפכתי לאמנית, מצאתי שאני מקיימת דיאלוג בין ארכיון הצילומים של אבי לבין המורשת של אמי. חיבור זה הוליד שיטות עבודה המשלבות בין צילום ישיר לבין צילום מטופל, שבאמצעותן אני בוחנת את מערכת היחסים בין תיעוד להבניה. ניסיון מוקדם לנסח את מקומי בין שתי המציאויות הללו הוביל ליצירת צוהר בתוך תצלום דיוקן עצמי, דרכו נחשף "פנים הגוף" כטבע מוקטן. בעבודה נוספת הצבתי אלמנט אדריכלי - מרפסת עץ - לפני תצלום נוף, והפכתי אותו למרחב תחום המכוון את מבט הצופה החוצה.

נקודת מפנה בעשייתי התרחשה כאשר הצגתי לראשונה את תצלום הסלון הסודי של אמי, שבו מופיע חלון הזזה נעול שעליו הודבק טפט דמוי יער. פעולת הצילום, שבוצעה בחופזה בסלון האפלולי, חושפת את הבזק הפלאש על פני הטפט. בדימוי זה מתלכדים החלון, הזכוכית והתמונה לכדי מופע אחד, שבו הייצוג אינו רק מתווך את המציאות אלא גם חוסם אותה.
התצלום המתעתע, אשר נדמה כקולאז' ולא כביטוי ישיר של מציאות, מהווה עדות למערכת סימולקרית שאמי כוננה במרחב הביתי. בהמשך לכך, כאשר סרקתי קולאז'ים שהזכוכית שלהם נסדקה, זיהיתי בסדק רכיב מהותי לדימוי  – כחריץ שבקע בין שני עולמות שקו החלון הפריד ביניהם. פעולה זו התפרשה עבורי כסדיקה של חלון מטאפורי: פתיחת פתח בין פנים לחוץ תוך הותרת עקבות של שבר.

מוטיב החלון נעשה מרכזי בעבודותיי. הזיכרון הביוגרפי המיוחד צרב בתוכי את המבט מן החלון כמתווך בין פנים לחוץ - בין טבע למלאכותיות ובין תודעה למציאות. באמצעות חיפוש אחר חלונות חסומים, דיורמות ופתחי הצצה אני בוחנת את האופנים שבהם הטבע מיוצג, מבודד וממוסגר

מוטיב החלון נעשה מרכזי בעבודותיי. הזיכרון הביוגרפי המיוחד צרב בתוכי את המבט מן החלון כמתווך בין פנים לחוץ - בין טבע למלאכותיות ובין תודעה למציאות. באמצעות חיפוש אחר חלונות חסומים, דיורמות ופתחי הצצה אני בוחנת את האופנים שבהם הטבע מיוצג, מבודד וממוסגר. דיכוטומיה זו התגבשה לעמדה צילומית שהתפתחה לאורך השנים. אחד ממופעיה המורכבים מומש כאינסטליישן שנבנה מ-17 תיבות עץ חלולות, שבתוכן נפתחו חלונות צפייה אל תפנימי נוף עשויים מתצלומים וחומרים אורגניים. על גבי התיבות ובתוכן הוצבו עבודות במדיות שונות, שנוצרו במסגרת מחקר ושהייה בגן החיות בפתח תקווה. ההשראה למבנה זה נבעה מהתבוננות בכלוב הציפורים בגן, שבו מתקיימים בו זמנית יחסי פנים וחוץ : מרחב קינון סגור לצד תנועה חופשית לכאורה בתוך מערכת מבוקרת.

המעבר מדו ממד לתלת ממד, ומייצוג לאובייקט, ניכר גם בעבודות שבהן רוקנתי והשחרתי חלונות בתצלומי בתים. ההשחרה ניתקה את הבתים מסביבתם ומיסודותיהם, והפכה אותם לסילואטות מחוררות ולמעין רוחות רפאים. עבודות אלו התייחסו למרחבים נטושים והרוסים לאחר 7 לאוקטובר, אך בו בזמן המשיכו להפעיל את הזיכרון הביוגרפי ככוח תת-קרקעי.  

בעבודותיי האחרונות, שנוצרו בזמן המלחמה עם איראן, שילבתי תצלומי רהיטים מן המאות ה-18-19 בתוך דימויי נוף, ופתחתי בהם חלונות כנקודות תצפית. הסטת הרהיטים הניאו קלאסיים והוויקטוריאניים אל המרחב הפתוח יכולה להיקרא כפעולה המערערת על הסדר התרבותי, כביטוי לאובדן הבית בתקופה של אי ודאות, כהתנגדות לחלונה של אמי, או כניסיון לנסח מודל חלופי של ביתיות שאינו תחום בגבולות אדריכליים.

בילדותי התבוננתי מחלון צר בחדרי אל החרמון, והאמנתי כי מדובר בהר בשווייץ

אני מתבוננת מחלון הסלון ביירוט של טיל ונכנסת לחדר האטום שחלונו הבודד מוגף בתריס ברזל וכנפי זכוכית. בני הבית לידי מעיינים בחלונות אל מציאות אחרת, מוארים באור כחול של מסכים

בילדותי התבוננתי מחלון צר בחדרי אל החרמון, והאמנתי כי מדובר בהר בשווייץ - יעד שנתי לנסיעותיהם של הוריי. הדמיון שימש עבורי מנגנון לארגון המציאות וליצירת מרחב אלטרנטיבי . יתכן כי שם החלה להתגבש עמדתי הצילומית : ברגע שבו חרג המבט מן המרחב הביתי הסגור ויצר אופק אחר, מדומיין אך מבוסס ראייה. אני ניצבת מול החלון כששני עולמות אחוזים בו: הפנימי והחיצוני.

החלון, אשר סימן בילדותי  רכיב בתוך מערכת של שליטה וביות, הפך בעבודתי  למנגנון עבודה ולכלי חקירה. גם כאשר אני יוצרת דימויים מעובדים בסטודיו, הם נשענים  על פעולה צילומית קודמת. למרות עידן הפוסט אמת והערעור על מעמדו האונטולוגי של הצילום, עבודתי ממשיכה להתבסס על מפגש עם צילום שהתרחש בעולם.  

לעתים אני מפרשת את חלון הילדות כמודל מוקדם של מציאות דיסטופית, שבה הטבע מתקיים כסימולציה. הילדה שהייתי האמינה לדימוי. עיניה למדו לקבל את טפט היער כמציאות. במובן הזה, העתיד כמו כבר נוכח בתוך הילדות שלי. בהווה אני מתבוננת מחלון הסלון ביירוט של טיל ונכנסת לחדר האטום שחלונו הבודד מוגף בתריס ברזל וכנפי זכוכית. בני הבית לידי מעיינים בחלונות אל מציאות אחרת, מוארים באור כחול של מסכים. אני מניחה אוזניות על ראשי ועוצמת עיניים. ברגע זה אני מהרהרת באפשרות של מציאות שאינה מעוגנת לא בממשי ולא בהדמיה, ולא בקשר ביניהם. זהו עולם מתהווה, התלוי בתודעה ובאופן ההתבוננות — כחלון פנימי אל מרחב אינסופי, שבו הנוף נוצר מתוך פעולת הראייה עצמה.

• 1

  חלק מהעבודות המוזכרות בטקסט הוצגו בתערוכות היחיד: הלב זוכר(מוזיאון  לאמנות ישראלית ר"ג 2007), פארק אוטופיה (גלריה אינדי ,תל אביב, 2015) ,להשיב מבט( מוזיאון פתח תקווה לאמנות, 2022), בין אדמות הגופרית לקרחוני סבלברד, (גלריה בארי תל אביב , 2024)

העתיקו לינק לכתבה