להתבונן על תמונה
צילום של תומר אפלבאום

התצלום של תומר אפלבאום תפס אותי לא מוכנה. אני מכירה את צילומיו היטב (גילוי נאות: אני מדפיסה לו מפעם לפעם), ויש בהם תמיד עוצמה ותנועה, אך בה בעת גם ספונטניות ואותנטיות של צילום עיתונאי-דוקומנטרי. כשהבטתי בתצלום הזה במסך המחשב התמוטטו לרגע הגבולות הברורים בין המבוים לישיר, בין ההיגיון לשיגעון. 

שש נשים מתכופפות לצד שיח המשמש להן כרקע ופניהן חבויות. המחוות הגופניות שלהן מצביעות על ניסיון להגן על עצמן מפני דבר מה שאינו נמצא בתוך הצילום. אחת מן הנשים מוותרת על ההגנה העצמית ומחבקת את רעותה. הנשים לבושות בשחור, שלוש מהן אף אוחזות בתיק שחור ומצמידות אותו לראשן. אישה אחת יוצאת דופן בקבוצה הזו, לבושה בשמלה כתומה-אדומה ואוחזת במכשיר סלולרי עם כיסוי בצבע דומה לשמלתה. כפות הידיים של כולן חשופות ומתוחות במאמץ, מחליפות במובן מסוים את הבעות הפנים שנעדרות מן התצלום. הנשים מסודרות בשתי קבוצות, רביעייה וזוג, כל אחת מתכופפת בגובה שונה, כמו ממושמעות להוראת הצלם, ואינן מסתירות זו את זו מול העדשה.

ציורים משיעורי המבוא בתולדות האמנות צפים בתודעה שלי בעוד אני ממשיכה להתבונן בתצלום; אני נזכרת בציור הבארוקי של ניקולא פוסן, של הנשים הסביניות נחטפות על ידי הרומאים. גם אצל פוסן הדמויות מסודרות בהעמדה תיאטרלית מחושבת ומדויקת והידיים מושטות לכל עבר בתנועות הגנה ובקשת עזרה. הכוריאוגרפיה של הגוף מגיבה לסכנה ברורה.

משיחה קצרה שערכתי עם אפלבאום לאחר שראיתי את התצלום הבנתי שמדובר בנשים שהגיעו להלוויה שהתקיימה בחולון, שבה נקבר שגיב ביילין בן צבי ז"ל שנרצח במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר. בתום הטקס הופעלה אזעקה עקב שיגור טילים לאזור, והמשתתפים נאלצו לחפש מקומות מסתור. מצוידת במידע הקשה הזה חזרתי להתבונן בתצלום. כמה נוראית הסיטואציה שבה האובדן האישי של אלו שהגיעו לחלוק כבוד אחרון פוגש את מציאות החיים שהתהפכה, ודורש תגובה הישרדותית.

אני חושבת על עמדת הצלם, שהגיע לתעד עוד אחת מהלוויות הרבות שהתקיימו בימים שחלפו לאחר המתקפה, ומצא עצמו ברגע של סכנה מיידית. הוא עומד מול הנשים, ומגובה הצילום ניכר כי אינו מתכופף ומגן על גופו, הוא מתבונן, אולי כמוני, בקריסה של המציאות לתוך עצמה. שאלתי את גבע, הילד הקטן שלי, מה עושות הנשים בתמונה. הוא ענה לי שהן שותלות שתילים.

הצילום מוצג בימים אלו בתערוכה ״צלם הדברים: אלבום דרום״ באוצרות אירנה גורדון ודנה אריאלי במוזיאון פתח תקווה לאמנות. התערוכה תוצג עד 31.12.2024.

העתיקו לינק לכתבה