על הגיליון

תערוכת היחיד של גסטון צבי איצקוביץ, ״שדה״, נפתחה במוזיאון ישראל בסוף ספטמבר 2024 ומועקה אפפה את ההקמה. תחושת המתח לקראת יום השנה לטבח 7.10 התמזגה בחרדה מהמלחמה המתמשכת שליוותה את כל תהליך העבודה וגם את ימי הפתיחה. המצב הזה שמוהל את הצורך ברפלקציה עם מצב חירום מתמשך הוליד תסכול אישי ומקצועי ועורר שאלות על היכולת של אוצר המוזיאון להגיב באמצעות תערוכה למה שאנחנו מכנים ״שגרת מלחמה״. 

איך אפשר לאצור תערוכה סביב אירוע שעדיין מתרחש? האם אפשר למסגר מושגית אפיזודה שמוסיפה להיות מוחשית ומאיימת? איך אפשר שלא להתייחס לאירוע? ולאן נלך אם לא למוזיאון - השקט, הבטוח, המנותק - כדי להישיר מבט למצב המתפורר בחוץ? הצילומים של גסטון הוכיחו שוב שלאמנות, במיוחד לצילום, יש כוח בלתי צפוי.

מבחינה זו, התערוכה לא רק היישירה מבט אל שדות שמשתתפי מסיבת הנובה ברחו אליהם ועוררה דיון סביב הדיאלקטיקה של הטבע כמנחם וגם מאיים. חלל התערוכה הפך במהרה ובאופן בלתי מתוכנן למרחב דיאלוגי, שהציף אל פני השטח שאלות על טראומה, על אמנות ככלי לעיבוד ועל אנושיות ברגע של שבר מוסרי עמוק. רגע נעילת התערוכה הפך, אם כן, להזדמנות רשמית לכונן דיאלוג כזה, וחוקרים ויוצרים הוזמנו להגיב עליו באמצעות דימוי. חמשת הכותבים, כולם עוסקים במחקר ויצירה של צילום וקולנוע, התבקשו לבחור דימוי אחד כל אחד, ודרכו לנסח תגובה ישירה לתערוכה; לא דימוי שיצר גסטון, אלא כל דימוי צילומי או קולנועי מההיסטוריה.

צילומים מהמאה ה-19, שהציגו קרן זלץ והדס סט, הפגישו את השפה הצילומית של גסטון עם ההיסטוריה של צילומי מלחמה, והעצימו את הכוח הנצחי של הנוף: הנראות, הריקנות, הגופניות שהוא מגלם. מנגד, דימויי סטילס מתוך סרטים שנעשו בישראל ובסוריה כתגובה ישירה למלחמה, שהוצגו בידי תום שובל וד״ר אורי לוין, עסקו בשבריריות האנושית בזמן מלחמה. וד״ר רועי בושי, שהציג תצלום של שאריות אבק מאסון התאומים, המחיש את הטרנספורמציה החומרית שעוברים אובייקטים בתוך קטסטרופה, והדגים את התפקיד המוחשי של הצילום, ובעיקר המטפורי, בתיעוד החפצים האלה.  

רב-השיח שנרקם בעל-פה באירוע הנעילה, ובהמשך כטקסט בגיליון זה של מגזין ״אינדי״, הוא תזכורת חשובה לכך שמוזיאונים אינם מוסדות סטטיים, ושתפקידנו כאוצרים אינו העברת מורשת או מסורת, ואיננו מסתכם בהרכבת סיפור היסטורי. בזמנים שבהם חופש הביטוי ניצב בפני איום ממשי, ובימים של התפוררות מוסרית בלתי נתפסת בישראל, אנחנו - חוקרים, יוצרים ואוצרים - יכולים וחייבים להניף את דגל ההומניזם ולהגן על עולמות החשיבה והדעת.

---

תודות:

לכותבות ולכותבים שאפשרו לנו לפרסם את הטקסטים
לד״ר תמרה אברמוביץ׳ וד״ר גלעד רייך אוצרי התערוכה
למוזיאון ישראל על שיתוף הפעולה
לגסטון צבי איצקוביץ
לעורכות הלשוניות רויטל מזובר ורותי מגידס
לחברי וחברות אינדי

"לרועי עידן ולמשפחתו
ולכל בני האדם המשוועים לראות מעבר לאופק,
מבעד לאדמה החרוכה".
(הקדשה מתוך קטלוג התערוכה)

העתיקו לינק לכתבה