9.07.15-1.08.15

9.07.15-1.08.15

----

הצילומים הם מחוף הים, מהשנה וחצי האחרונה. מסלול ההליכה שלי הוא מכיכר אתרים לדולפינריום ובחזרה. אני לא לבד: ישנם בעלי כלבים, רצי-בוקר, זוג חברות שהולכות מהר, מחפש מטבעות עם גלאי מתכות. בחורף הם מעטים, בקיץ רבים יותר. אני מגיעה בשעה שאור-ראשון מפציע, במזרח, בין המלונות. מצדי האחד הים, טבע שכוחותיו סמויים. מהצד השני העיר, עם המראה המוכר: אורות רחוב, מלונות ובתים, מכונית שעוברת. רק כשרגלַי בתוך החול אני לומדת איזה ים יהיה היום: פרוע או מופנם? בגאות או בשפל? מעונן, או כחול-שמים? אני מגיעה לשפת הים פעם בשבוע, חורף וקיץ. תמיד הולכת יחפה, במים הרדודים או בחול הרטוב. השעה המוקדמת קריטית: לא מוכנה לוותר, כל פעם, על מראה הים הנולד מחדש ומחליף צבעים – שחור-כסוף-אפור-לבן-ורוד. הזמן דוחק: כשהים יכחיל יהיה כבר מאוחר מדי. הכול יחזור להיראות נורמלי.

התחלתי ללכת בים עם בעלי, אחר-כך עם חברה. כשהמשכתי לבד, התחילו הצילומים.

שני דברים קרו אצלי פחות או יותר באותו זמן. התחלתי ללכת לים ופתחתי חשבון פייסבוק. לא ידעתי מה לשלוח בו. כך קרה שמגבת שנשארה על החול, שבצורתה הזכירה ברווז, ועציץ רקפות ורודות, נבולות למחצה (בדרך חזרה) היו בין הצילומים הראשונים ששלחתי.

זה מצא חן בעיני, וגם הדאיג אותי: לולא הפייסבוק, האם הייתי מצלמת את הדברים האלה? כנראה שלא; זה רחוק מהדברים שעבדתי עליהם קודם. אם כך, האם יש לי סיבה חדשה לצלם? לא ידעתי לענות.

אבל שמתי לב, שהתחלתי לצאת מהבית עם מצלמה בתיק (Sony RX 100). כשהייתי חוזרת מהים, הייתי שולחת קבוצת צילומים לפייסבוק. וזאת, למרות שחברה מנוסה אמרה שכדאי לשלוח כל פעם רק צילום בודד. לא יכולתי להתאפק.

ברור, כתובת חדשה נכנסה לחיי, הפייסבוק. זה היה כמו משחק. כלומר, בסך הכול צריך ספונטניות ותשומת לב. מה השאיר הים? מה הקיא? מה הוא מטלטל מול עיני? מה השאירו או איבדו אנשים בחול? וכמובן, איך לצלם את זה.

אני לא חושבת שה"לייקים" הם מה שעשה לי את זה (גם אם נכון שלא זלזלתי בהם אף פעם). זאת הייתה, בעינַי, הזדמנות לחוויה יותר משמעותית: רשות, שהרגשתי, לא להיות "חכמה", שקולת דעת, מתכננת-מראש, מקצועית. בעיקר: לא לפחד. המצלמה היא יומן, ולכן מותר לי הכול, כל מה שעולה בדעתי. אני מוזמנת לשחק. זאת שמחה גדולה, חזרתי להיות ילדה. אני נהנית יותר מכולם, כי באתי לים עם מצלמה.

זה הביא ללבטים פנימיים, כולל הלקאה עצמית. הזמן הפנוי שלי אינו רב, ונאלצתי להודות שזה גוזל זמן. שמתי לב שהשארתי בצד תכניות לעבודות-פוטושופ מורכבות. קטעתי גם השלמת לימוד לייטרום. כל זה עמד בניגוד לרצינות הרגילה שלי, להרגל להתחיל פרויקט מ"רעיון", למחויבות לסדרה. כל הרגלי הקודמים הביעו מחאה. וכך גם ההיגיון.

אבל אני מודה: גם אהבתי את זה. כשהציע לי חבר קרוב, "ועכשיו תעלי את הרמה!", התרחקתי ממנו ואמרתי בליבי, בשום אופן לא.

עמדתי על זכותי: להשאיר את השער פתוח רחב. לא תובעני, לא עוסק בהשוואות. לא מכתיר מלך ליום אחד. כאן מותר להיכשל, לא לקחת בחשבון, לעשות משהו טיפשי. בתנאים כאלה, אני יודעת, אצלם הרבה יותר. אין אויב גדול יותר מן הצנזורה הפנימית.

לפעמים אני נתקלת במנקה-הבוקר של החוף: ברור באותו רגע ששנינו מכוונים לאותו אובייקט, שמונח בינינו על החול. אני רוצה לצלם והוא רוצה לסלק. במתיחת יד אני מבקשת-תובעת שיחכה רגע. הוא מסתכל בי בלי ידידות ואומר: "אבל זה לכלוך!"

אני רוצה לצטט את האמן כריסטיאן בולטנסקי, שמדבר על "הערך של דברים חסרי ערך". או, בהקשר אחר, "מה שנוגע ללב אלה הם החיים".

כשהתחלתי לערוך את התערוכה זה לא נראה מסובך. לרשותי עמד אוסף גדול של צילומים (רובם מהים, חלקם מהדרכים). מה הבעיה לראות מה מתאים, ולצרף. ואז לבנות מודל במחשב.

אבל זה לא הלך. הצירופים שמצאתי לא היו משכנעים. עלה בדעתי שצילומי-פייסבוק אינם התחלה לתערוכה. אולי אלה שני מדיומים שונים, אפילו מקוטבים זה לזה? אולי עכשיו, אחרי שהתחייבתי לתערוכה, אני משלמת מחיר על קלות דעת יתרה בעת הצילום? הצירופים שהצלחתי לעשות היו בעיקרם צורניים.

במפגש (שיזמתי) עם חברה-צלמת, היא שאלה אותי מה המשמעות של הצירוף שבו הסתכלה. לא הייתה לי תשובה.

הבנתי שעלי להתחיל את העריכה שוב. הבנתי גם ששימוש בסדרות בתערוכה חייב להגיד משהו. להכיל תוכן. והרי בעצם אני, כמו בעבר, תמיד רוצה להגיד משהו.

לא ידעתי אם אצליח. אבל ידעתי מה אני רוצה, מה אני חייבת. ואז זה עבד. כך נוצר המיצב הסופי. אני מתחילה מהפליאה מול הים (כוח טבע מיתולוגי, מסתורין, מכיל עולם תת-מימי), וממשיכה אל היום-יום (אוכל, חיפוש יופי, מצב רוח). הים הכחול באמצע. ושוב: יום-יום, פליאה גם בכיוון השני.

כל הצילומים שמוצגים בתערוכה היו כבר בפייסבוק. זה, מבחינתי, חסר תקדים. מה עם מומנט ההפתעה? ובאותו הקשר: את הביקורות הראשונות קיבלתי כבר בבית, כשעשיתי את ניסיונות העריכה הראשונים. "מה?? את זה לא תכניסי? ואת כל אלה שאני לא הייתי בוחר את מכניסה? אוי ואבוי". הבנתי, שמרגע ששלחתי צילומים לפייסבוק, הם כבר לא שלי.

רונית שני, יוני 2015