מיכה בר-עם | על פניו
16.03.12-10.04.12
אוצרות | גילי זיידמן ודנה לנדאו
טקסט | סמדר שינדלר
עיצוב | יוסי ג'יברי
מעבר ל- frame
"צילום לא שווה אלף מילים". עיני נופלת על משפט זה המודפס על פיסת נייר
ומודבק על המקרר בביתו של מיכה בר-עם. המשפט שב ומהדהד במוחי בעת איסוף החומרים
לכתיבת הטקסט לתערוכה 'על פניו' בגלריה אינדי; תערוכה המחדדת את דילמת
הסיפור החזותי מול הסיפור המילולי ואולי אף שוברת את המוסכמה הקושרת טקסט ודימוי.
בתערוכה מוצגים שבעה עשר צילומים בפורמט קטן זהה; חלקם בשחור לבן וחלקם בצבע. הצילומים, רובם צילומים של נוף, חושפים פן פחות מוכר בעבודתו של מיכה בר-עם; הם טומנים בחובם סוג של מתח או תעלומה הנובעים מן הפער בין מה שנראה על פני הצילום לבין הקונטקסט.
הבחירה של אוצרות התערוכה - גילי זיידמן ודנה לנדאו - לגבי אופן הצגת הצילומים, תוך הפרדה בין הדימוי לטקסט, מייצרת מרחב חדש בשני מובנים. במובן אחד, פעולת הצבה זאת יוצרת הזדמנות לבחון מקרוב ובאופן בלתי אמצעי את המיוחד שבעבודתו של בר-עם - זווית ההסתכלות, הראייה האישית והנוכחות הסגנונית שבכל frame. וברקע מהדהדת הידיעה שהצלם היה שם - יצא לשטח כדי להיות, לחוש, לבדוק את העובדות ממקום וממקור ראשון, ולספר את מה שראה. מתקבל מין העתק של ממשות, שמצליח להפוך לדימוי שמשמעותו חורגת מהמקום ומהרגע שבהם הוא נטוע.
במובן אחר, בחירה זאת מאפשרת לכל צופה לבנות "מיכה בר-עם משלו" ומחדדת ומעצימה את חוויית ההתבוננות. שכן, מתוך הצילומים עצמם נפרשים צירים ללא רצף נרטיבי. הצופה יכול להתבונן, לבחון וללמוד כל צילום וצילום, אשר אוצר בחובו מידע רב. החופש לאחוז בצילומים הפרושים על שולחן העבודה יוצר חוויה שונה; הזדמנות לערוך ולבנות קריאה לפי מודל ההיגיון הפרטי של הצופה. כלומר, אין רק דרך אחת נכונה או בלעדית להצגה, לקריאה ולהתבוננות. דרך זו של פירוק והרכבה יוצרת מרחב פתוח, המאפשר מציאת שלל משמעויות הגלומות בדימוי עצמו, בטקסט, וביחס ביניהם. בו בזמן, אופן ההצגה משתף את המתבונן והופך אותו ממבקר פסיבי לצופה אקטיבי. הוא נדרש להבנת הדימוי בכוחות עצמו. הוא יכול לקרוא את הטקסט הסובב ומקיף את קירות הגלריה ולראותו כמסמך נפרד או לנסות ולחבר בין השניים - בין הטקסט לבין הדימויים.
"בתחום הצילום חלו שינויים דרמטיים מאז התחלתי לצלם”, אומר מיכה*. "מבחינות רבות אנחנו בפתח של עולם חדש. אין מדובר רק במעבר הרדיקלי של הצילום מן השוליים אל מרכז הבמה של הסצנה האמנותית. קיימת גם תופעת השיטפון הזה ב 'מצלפונים' או בצילום באמצעות מצלמות דיגיטאליות, וכמובן הפוטושופ. כל זה מצריך חשיבה אחרת. האם אלו רק פעלולים או יש כאן גם מסר?"
המעניין, לדעת מיכה, הוא "שכל זה קרה תוך כדי ההיעלמות של הפילם הצילומי הקלאסי והתפתחות העידן הדיגיטאלי. אחד הדברים המרתקים שקורים כאן עכשיו זה ההתייחסות לקנה המידה. הטכנולוגיה שינתה את דרך העבודה. פעם היית מתקרב לצילום בשביל לראות את הגרעיניות, היום הבעיה הטכנית הזו נעלמה. מצד אחד החדות בצילום הדיגיטאלי נשמרת לכל אורך הדרך של הגדלת הפורמט, ומצד שני יש אפשרות לפרק את התמונה כולה לגרעין גס [פיקסל]. על רקע התפתחויות טכנולוגיות אלו ניתן לבחון מחדש את האמירה 'החדות היא האויב הגדול של ההתבוננות' ”.
מיכה בר-עם רואה עצמו כצלם שטח, ורוב עבודותיו היו משימות מוזמנות; תחום שבו חשובה המיידיות ומהירות התגובה. יחד עם זאת הנסיבות השאירו למיכה מרווח ביטוי וחופש יחסי. ואפשרו לשמור על 'עין פנימית' פקוחה ל-frame האחר המטאפורי - לצילום לא מאייר. התוצאה היא שמצד אחד, הצילום מנסה לעצור את הזמן, ומצד שני, עומד מעבר לזמן.
בימים אלה שקוע מיכה בבניית ארכיון התמונות שצולמו על ידו במהלך השנים ובטיפוחו. גוף עבודות כזה מספק תובנות, הקשרים וחתכים שממשיכים לעניין ולהפתיע שוב ושוב.
סמדר שינדלר
-------------
* בעקבות שיחה שהתקיימה לקראת התערוכה עם מיכה בר-עם וארנה זוגתו לחיים ולדיאלוג.