בתקופה שבה העורף הפך לחזית, אלדד מנוחין ממשיך במסעותיו ומתעד את נופי הארץ. בתערוכה מוצגים דימויים שצולמו בארבע מצלמות שונות – חלקם חדים ועשירים בפרטים, אחרים מעורפלים, בצבע או בשחור-לבן, כמו זיכרון שנחרט בתודעה בחדות או מתפוגג לפלשבקים חמקמקים. 

מנוחין מסרב לציית לחוקי הצילום. הוא מתעקש לגבש שפה חזותית עצמאית, ומעורר שאלות על תפקיד הצילום כמתעד מקום או רשם של זיכרון.