הילה ווגמן | כרכי הים

20.06.13-16.07.13

אוצר |  בועז אהרונוביץ'

טקסט | שגית זלוף נמיר

על פי חז"ל כרכי הים הם מקום האפשרויות הבלתי מוגבלות, זה שאליו הולכים הסוררים, המודרים, אלו שאיבדו, או חשקו לאבד, את דרכם לצד הים חורץ הגורלות. מרחב זה הוא מרחב הטרוטופי 1, קרי מרחב של בדיקה, סטייה, תשוקה, יצר, פקפוק ופורענות, שבאמצעותו מוגדר לו העולם הנגדי, ההגון והישר.

הילה ווגמן לוקחת אותנו למסע במרחב מודר שכזה, מסע בין עולמות בדיוניים ואפשריים. היא עושה כן באמצעות דימויים חושניים ומפתים, המהדהדים לעולם אישי, נפשי וביוגרפי, הנעים בין העובדתיות של הריאליזם למופרכות של הסוריאליזם – בין התיעוד לבימוי, בין המציאות לחלום, בין החיים לתאטרון – כמו אומרת כי הריאליזם, כמו היופי, הוא בעיני המתבונן.

באמצעות מהלכים שלא נאמנים לאף אמת, בשם האמת החלופית, פורסת הילה על הקירות מגוון נקודות מבט ואמיתות אפשריות. היה או לא היה, קרה או לא קרה.

כמו כתב חידה, עומדות להן העבודות וממתינות למבט הצופה, שיפענח )או שמא יפענח?( את הקוד המוצפן בהן, ושוב ושוב ייתקל בהפרעות ובחבלה האסתטית השורות בתערוכה. מהלך זה של שיבוש וחבלה מופיע בכמה מימדים בתערוכה.

ראשית נמצא אותו במימד הצילום, שבו בונה הילה עולמות פתייניים ומבעיתים, חושניים וספוגי אלימות, המציגים גוף אנושי פגיע, נשלט וחבול, שעליו שרידי פעולות נסתרות שנעשו בו וכלפיו.

מימד אחר שבו מתקיימת חבלה הינו מימד התצלום. במימד זה החומר הצילומי מוחצן והופך לדינמי, מתכלה ומתפתח; הוא מתגלה כמחוק או כמי שנמחק בעקבות פעולותיה של האמנית, או בעקבות תהליכים כימיים וסביבתיים. זוהי חבלה פלסטית על החומר, חבלה הנעה לעד בין הנשלט לבלתי נשלט. אותו חומר שבראשית ימי הצילום קודש בשל יכולתו להנציח, לעצור ולקבע את הזמן החולף, הופך בתערוכה הזו לדינמי ולאינסופי, הוא משתנה בכל רגע נתון ונותר בלתי צפוי: "הדברים אינם נעלמים משום שהגיעו לסופם או סיומם, נהפוך הוא. ההיעלמות אינה חותם, כי אם עושר ומגוון חסר גבולות של קיום והופעה"/ אריאלה אזולאי 2

ובל נשכח את מימד הצפייה, שבו החבלה מכוונת כלפי הצופה וכלפי ניסיונותיו העקרים לקרוא ולפענח את הקוד המוצפן על הקירות. בפעולות של גילוי והסתרה, אם באמצעות האובייקט, אם באמצעים מלאכותיים, פלסטיים או כימיים, מציגה האמנית למתבונן עולם של ראיות ועדויות, ולעומתו עולם של מטאפיזיקה; היא חודרת לתודעת הצופה ולתודעה המדיומלית של הצילום באמצעות בדיקות ושיבושים בחומר, באמולסיה, בפרינט, באובייקט ובסביבתו, בז'אנר או בפורמט. בכך היא מתעתעת בצופה, מפקפקת בקדושתו של האובייקט האמנותי, ומערערת את אמינותו של הכלי, של הדימוי, של המדיום.

השימוש בשלל פורמטים, הסבך הז'אנרי, הדינמיות של החומר הצילומי, תאוות הגוף ותועבת הבשר – כל אלה מייצרים תחושה של פורענות על סף הדקדנס המדיומלי, פורענות מכוונת אך בלתי נשלטת, פורענות מחיה ומפרה, כמו היתה מבעבעת על פני שטח הצילום, ומציגה יופי חדש, אחר, משתנה.

1 1966 'Les mots et les choses' /" מישל פוקו "המילים והדברים

2 ז'אן בודריאר "סימולקרות וסימולציה", תרגום: אריאלה אזולאי,2007